וביום שאחרי.
משתפת מהחוויה שלי במסע..
בין הרצוי למצוי שנמצא
בין המשאלה העמוקה
שאת המציאות פגשה
מצאתי עצמי מרוחקת
מתקשה להרגיש ולקבל
את עצמי מאוכזבת
שמשהו בתוכי נשבר
מהפער שנפער.
בין המציאות שהייתה
ואילוצי העריכה.
בין הידעה לחוסר השליטה
על החומר שנבחר.
פגשתי את הלא מושלם
והחלק שכמעט נעלם
וההרגשה הזרה שהפעם
לא הייתי במרכז הבמה
שהייתי ליד, ונתתי יד.
ונזכרתי במורכבות שהייתה
במפגשים עמוסי חוויה
בציפייה שהייתה
ברגעי המתח והחרדה
להשלים את המשימה
שלרגעים מנעו ממני
את איכות ההקשבה
ועומק השיחה.
והתרגשתי לזהות
שהיו בתוכי את כל הרגשות
גם אם הם לא עברו או נאמרו.
שהתפעלתי וגם התאכזבתי
שאהבתי וגם כעסתי
שנהנתי וגם כאבתי
ושמחתי וגם התעצבתי
והבנתי וגם דילגתי
והסברתי וגם בילבלתי
וקיבלתי וגם איתגרתי
וחיבקתי וגם הרחקתי
ולא האמנתי וגם חששתי
ובעיקר לא באמת ידעתי
לאן יצאתי ומה פגשתי.
ועם סייעתא דישמיא רבה
עלתה בידינו להשלים המשימה.
ובזכות השליחות
וגודל האחריות
האישית והציבורית
פגשתי בכל כך הרבה אמהות
ונשים שדורשות ומבקשות
להיות מחוברות ויותר שייכות.
להאמין שאם התקלקל
אפשר גם לתקן
ששוה לצאת למסע
שיש בכוחו רפואה
חמלה והחלמה.
תודה על הזכות ללוות ולהיות ובעיקר לגדול!!
