להסכים לא לדעת.
מרשה לעצמי יותר ויותר להישמע ולהראות לחלוק ולשתף מתוך הבנה והרגשה שהשיתוף כל כך מחבר ומאפשר.
כן, זה מאוד אישי שלי אבל גם מאוד אנושי, וזה מרגיש לי שזה נותן מילים ומקום להרבה חוויות שאימהות ואבות עוברים במסע האישי שלהם מול ההתפתחות של עצמם ובמיוחד בגידול ילדיהם ושם אני נמצאת בכל כולי.
מניחה את זה כאן ומאמינה שהמפגשים והחיבורים ייווצרו בקצב ובדרך הפשוטה והטבעית.
למרות שהמילה הכתובה לפעמים מרגישה לי שמעבירה רק חלק מכל החוויה בכל זאת אני מתרגלת להסכים להיות בחלקיות ובמה שמתאפשר ברגע הזה.
יש רגעים שאני פשוט לא יודעת , לא מבינה , לא חכמה ,בלי תשובה או בהבנה , רק בהמתנה.
וכל זה לא בא לי באופן טבעי בכלל , אחרי שנים רבות של עבודה פנימית של מפגש עם עצמי.
שנים עמלתי וטיפחתי והרחבתי את החלקים "היודעים שלי" בלימודים אקדמיים מתקדמים ואין סופיים , בהדרכות קריאה ולמידה עצמאיים ועוד רבות הדרכים .
היתה לי תשוקה וסקרנות עצומה לדעת ללמוד ולהבין את האלכימיה של "היחסים בין האנשים" ובכלל את חוקי החיים והמציאות שלעיתים קרובות הייתה רחוקה ולא מובנת עבורי.
זה היה מנגנון הגנה שהפתח בתוכי שאוכל להרגיש ולהחזיר לעצמי בטחון שאני יודעת ומבינה ותהיה לי תשובה לכל בעיה או צרה.
המנגנון הזה נולד מכל אוסף הרגעים והחוויות שבהם פגשתי את חוסר האונים שבתוכי , הורים מבולבלים ולא בטוחים, תפקידים במשפחה שלא מקדמים ועוד הרבה רגעים שהמציאות לא הסתדרה או התיישבה עם ההיגיון הבריא.
וכשיש כל כך הרבה בלגן פנימי שנצבר עוד מימי ילדותי הפתרון ההגנתי והחיובי שאימצתי לעצמי היה ללמוד ולהבין אודות היחסים והחיים , וזה גם מה שהביא אותי לעסוק במקצוע הטיפולי .
(אני זוכרת שישבתי ליד מיטת אבי , עוד כנערה צעירה קצת לפני שנרדם והייתי מקריאה לו פרקים מתוך ספר על הורות , ואומרות לו שוב ושוב אבא אתה מבין, אבא אתה שמוע ככה זה צריך להיות.. והוא היה מקשיב ומחייך, הבת זקונים שלו יושבת ומלמדת אותו מה צריך לעשות. ואיזה כיף שהוא לא ראה בזה חוצפה או השפלה של האגו , הוא פשוט הקשיב וחייך. זיכרון בהחלט מתוק. )
הרבה מהידיעות שלי שירתו אותי עד שלב מסוים בחיים שזה עשה סוג של סדר מסוים., עד ש..
במהלך המסע הרגשי שאני עוברת כבר שנים רבות התחזקתי בתוכי במידת מה , וזה אפשר לי לאט ובהדרגה להעז לשאול שאלות חדשות , להסכים " לא לדעת ולהבין עד הסוף דברים" , לא להיות מגובשת עד הסוף, לא תמיד ברורה מובנת או מספיק חכמה , לשהות באזורים של הספקות והשאלות. ולזהות שיש גם דברים שאני בוחרת להיפרד ולשמוט מתוכי באופן מכוון הרבה "מהידיעות" שלי ולצאת למסע של חיפוש מחודש שיש בו מרחב של שאלה ניסוי ותהייה , להתחבר ולקבל את החלקיות והמוגבלות של עצמי , להרגיש גם יותר צנועה וענווה וחיבור להשם ממקום של קשר ותחושה של בטחון והשגחה.
זה שלב שבשכל שלי אני ממש יודעת שהוא מבורך ויש בו הזדמנויות חדשות של דיוקים והתבהרויות שיוצאות דווקא מתוך הערפל והבלגן הזה , אבל הוא מפחיד ממש ! יש בו רגעים שהחוסר אונים או חוסר ידיעה או הבנה מה יהיה , מתי זה יעבור או יגמר פשוט קשים ביותר. רגעים של חוסר משמעות רגשות חזקים שצפים ועולים מכל "הגנזחים " כל החלקים ה" לא יפים" ששנים עשיתי הכל כדי לא להרגיש או לפגוש מגיעים ומופיעים במלא הדרם , ברגעים הכי לא צפויים , ואוי זה כל כך כואב , וגם בחלק מזה יש הרבה בדידות , ויש חלקים שמתערערים ולא בטוחים כמו שהם היו והם לאט לאט קורסים ומתפרקים ומפנים מקום למשהו חדש שיבנה ויוולד , ושלב המעבר הזה בין הפירוק וההרכבה המחודשת הוא כל כך לא פשוט וקשה!
נדרשת לזה המתנה וסבלנות שהם חלק משמעותי בהתפתחות האישית שלי , להאט את הקצב להקשיב לרחשים שמתחת לאדמה , לגוף שמדבר שמנסה לפרק זכרונות ישנים ולרפא חורים וסדקים שהרבה זמן שלא ננגעו או נראו.. לנשמה וללב שמחזיק את התנועה של החיים.
העבודה הכי מאתגרת היא להחזיק את הסבלנות גם בתוכי, ובמקביל מול הילדים.
זה מעין עבודה כפולה ומכופלת , המאמץ שזה דורש לפעמים הוא ממש גדול ומעייף, גם בזה מנסה למצוא את האיזון לרגעים , ולא תמיד זה מצליח לי בכלל. מחבקת את הפעמים שאני כן מצליחה ומשתדלת למחול ולקבל את עצמי גם ברגעים שאין לי מאיפה , פשוט אין!
שהכל יקרה כאן, ועכשיו ובמיוחד אחרי שאני אמרתי או ביקשתי.
ואיך מהר הפחד שאין לי סמכות, או שהילד הזה בלי גבולות או לא מחונך עולה בתוכי , ומנסה לנהל אותי ולהזין את החרדה והחוסר אונים שגם ככה קיימים.
ויש פעמים שאני מצליחה להרגיע ולדבר עם אותה החרדה ולהזכיר לה דברים שעוזרים לי להרגע ולשחרר, ויש פעמים שהיא פשוט משתלטת עלי , ומזכירה לי את כל מה שקראתי בספרים הכל כך נכונים וחכמים ואני שפוט מתמלא רק באשמה וכעס שהנה שוב אני לא יודעת, ולא עושה , ולא מצליחה כמו שצריך.
ויש פעמים שאני שפוט לא יודעת!
לא יודעת מה נכון, מה צריך, האם אני מוותרת לעצמי, או שאני מוותרת עליו , ובמה זה יכול לפגוע או להשפיע.. אין לי תשובה , ואין נכון או לא נכון , יש את אותו הרגע שאני מסכימה להרגיש את הלא יודעת, ולא להיבהל ממנו ולנשום עמוק.
לחשוב על זה עם בן הזוג שלי, או עם עצמי או חברה , או לתת לזה פשוט להיות ולעבור וזה גם בריא וטוב.
ויש לי עוד אזורים ומקומות שבהם אני מתרגלת את ההסכמה שלי לא לדעת , ולהסכים להיות בשאלה וסקרנות לגביהם ובעזרת השם אמשיך לכתוב ולשתף..
מתוכי אלי ואליכם, הודיה.
