היום אני נשברתי.
עמדתי מול עצמי, העצמי האסופה, המוצלחת, השולטת, החזקה החסינה…
הסתכלתי עליה.
על זאת שמחזיקה כל כך הרבה בלי להישבר
הסתכלתי עליה,
אחזתי בפטיש ושברתי אותה. שברתי אותה לחלקים קטנים וחדים.
חלקים לא מאוזנים,
לא משוייפים
כאלה חלקים קטנים שדוקרים.
ונתתי לעצמי לראות אותה שבורה.
האמת היא שפחדתי איך אראה. איך זה יהיה להישבר?
להיחשף?
על אמת.
לרסק אותה.
ואיך אוכל לבנות את הכלי שלי שוב?
האם בכלל אפשר?
ולמדתי,
לא רציתי, אבל למדתי
שאי אפשר לחזור להיות הכלי שהייתי.
אי אפשר להיות חלקה ונקייה ויפה. תמימה.
כי היא נשברה.
אבל אז התחלתי לבנות אותי שוב. לשייף את החלקים החדים.
לשייך אותם.
צעד צעד…
לאחות את הסדקים.
ולא להתעלם מהם, להדגיש אותם. להרחיב את הכלי למשהו אחר. משהו יפה יותר.
משהו גמיש יותר.
בניתי כלי זוהר כמו מיליון כוכבים בלילה חשוך.
כלי שלא מתעלם מהשבר אלא שצולל לתוכו

פרני ויסמן❤️